אתיקה אקדמית: זכרונות עגומים

אני בא לשתף את קוראי הניוזלטר הנוכחי על "אתיקה אקדמית" בכמה זכרונות מן השנים הרבות שעברו עלי באוניברסיטת תל-אביב. כל אחד מן הזכרונות הללו קשור בסוגיה מעניינת באתיקה אקדמית, שהיה טעם לעסוק בה כשנתקלתי בה לראשונה כשם שיש טעם להוסיף ולעסוק בה כשנתקלים בה כיום. אני מעלה את הזכרונות הללו בהזדמנות זו כדי לעזור לקוראים המעוניינים בכך ללמוד מנסיון העבר שלי, להפיק לקחים. ומכיוון שכך, לא אזהה בפרוטרוט את ההקשר של אף אחד מן הזכרונות הללו, אלא אסתפק בפירוט מה שנחוץ כדי להבין את הסוגיה האתית העולה בו.

א

אחת ההנאות השמורות למרצה המדריך תלמידים בכתיבת עבודת דוקטור היא האפשרות לקיים דיאלוג מרענן עם חוקרים צעירים. אני מודה בהנאה שנגרמה לי לא פעם ולא פעמיים בהדרכת תלמידים שהיו מעט יותר מבוגרים, מפני שהרקע שלהם היה יותר עשיר מן הרגיל. בין תלמידי המחקר שלי היו בעלי הכשרה מתקדמת או ניסיון עשיר בהנדסה, במדעים, באמנויות, ברפואה, בעבודה סוציאלית ועוד כהנה וכהנה.

יום אחד הגיע אליי קצין ביחידה ידועה של חיל המודיעין ובידו תוכנית מפורטת לעבודת דוקטור. היתה לו הכשרה מתקדמת בהנדסה ובפילוסופיה וניסיון טכנולוגי עשיר. והיתה לו תיזה, מפתיעה, מעניינת, מבטיחה. הכרתי אותו היטב כאדם מבריק, מקורי, אחראי וגם נעים, והסכמתי להדריך אותו. עד מהרה הועברה תכנית המחקר שלו לוועדה המתאימה. אני זוכר שנדהמתי לשמוע על התוכנית שלא אושרה. אחד מקוראיה של תכנית המחקר כתב עליה שהיא "אידיוטית", לא פחות.

ראיתי בעבודתי המקצועית אלפי חוות דעת על מסמכים אקדמיים, רובן על מאמרים שהוגשו לפרסום בעיתון Philosophia, הרבעון הישראלי לפילוסופיה, שאני עורך (בהוצאת Springer). רוב חוות הדעת שראיתי היו שלילות, לעתים מאוד, אולם אף פעם לא נתקלתי בהן בביטוי כזה. לימים התבררו הנסיבות בהן נכתבה חוות הדעת. הקורא חשב שהתכנית היתה של קצין אחר, איתו רצה להתחשבן.

באותה תקופה הגיעה אליי תלמידה בעלת הכשרה מתקדמת וניסיון מעשי במקצועות הטיפול הנפשי. היא רצתה לכתוב עבודה על רקע תורות פילוסופיות בדבר משמעות החיים. תוכנית המחקר שלה היתה מעניינת, מאירת עיניים. היה לי עניין רב להדריך אותה. תוכנית המחקר שלה לא אושרה. אחד הקוראים כתב עליה שהיא נגועה ב"מחלת נפש", לא פחות.

בשני המקרים חוות הדעת הנואלות הועברו לתלמידים וריפו את ידיהם. בסופו של דבר, חרף הנכונות שלי להיאבק על צדקתם, התלמידים משכו את ידיהם מן הרעיון לכתוב עבודה לתואר השלישי. מאז, שניהם התקדמו היטב במסלולים מקצועיים, מרשימים ומוצלחים.

לקח: שתי הדוגמאות הללו מראות שחוות דעת אנונימית מאפשרת התבטאות לא עניינית, גסת רוח, מצוצה מן האצבע, וכדומה. האתיקה האקדמית מחייבת יושר ויושרה. תפקידה של חוות דעת הוא לכאורה לעזור לוועדה, אבל לאמיתו של דבר תפקידה העיקרי הוא לעזור לתלמיד המחקר, לעודד אותו ולא לרפות את ידיו, לכבד אותו ולא לפגוע בו בסגנון הנלוז של תגובות אינטרנט.

ועוד לקח: ועדת תלמידי מחקר אמורה לשמור על כבודו של התלמיד ולקחת חלק במאמץ לעזור לו. חוות דעת גסה, סתמית או מצוצה מן האצבע ראוי להחזיר למחברה עם הערה בדבר אתיקה אקדמית, בדבר ההתנהגות הראויה בהקשר האקדמי של מתן חוות דעת.

ב

אני זוכר את היום בו הגיעה למשרד שלי תלמידה כדי לשאול אותי אם אני רוצה לראות במו עיניי אדם המכין בתשלום עבודות עבור תלמידים. התלמידה היתה מוכרת לי היטב, גם כמשתתפת פעילה בשיעורים וגם כעוזרת מחקר אחראית ויעילה. הלכתי איתה אל החלון הגדול במסדרון המרכזי של הקומה בה נמצא משרדי, ממנו נשקף מראה הקפיטריה של בנין גילמן. התלמידה הצביעה על אדם מסויים וסיפרה לי שהוא מוכר לכולם בתור כתבן עבודות, המגיש לתלמידים שירות המאפשר להם להגיש עבודות שלא טרחו בעצמם על הכנתן. למרות שהכרתי את התופעה, נדהמתי מן ההעזה, מחוסר הבושה.

שאלתי את התלמידה אם היא מוכנה לעזור לתפוס את הכתבן הזה בקלקלתו. היא היתה מוכנה להעמיד פנים שהיא מזמינה אצלו עבודה כדי להגיש אותה, אבל ביקשה חסינות, שאף אחד באוניברסיטה לא יבוא אליה בטענה על כך שהזמינה עבודה, במקום לטרוח על כתיבתה.

לתומי חשבתי שלא יהיה קשה להשיג עבורה חסינות כזו, כמבוקש וכראוי. כמה ימים קודם לכן, רבים שמעו נאום של הרקטור בו נכלל גינוי חריף של התופעה. הלכתי, אפוא, אל הרקטור, לבקש חסינות עבור התלמידה. הצגתי את העובדות, את הרעיון, את הצורך בחסינות, את התרומה הצפויה למאבק בתופעה הקלוקלת. התגובה ששמעתי מן הרקטור הפתיעה אותי: "אני לא רוצה לדעת על זה שום דבר". לא חסינות, אף לא עידוד, סירוב מוחלט, התחמקות מוחלטת.

לקח: האחריות למאמץ לבער תופעות של התנהגות לא-אתית בין התלמידים היא על המרצים ובראשם הרקטור. טוב לנאום כנגד תופעה של התנהגות לא ראויה, אבל רע להתחמק מפעולה נחרצת ומועילה כנגד גילויים ברורים של התופעה. התנהגות הרקטור והמרצים אמורה להיות מופתית, גם במאבק כנגד תופעות שליליות. מה המופת הניתן בסירוב הרקטור להעניק לתלמידה את החסינות המתבקשת כאשר היא מוכנה לעזור לשרש תופעה שלילית?

ג

אחד מעמיתיי באוניברסיטה שאל אותי פעם האם אני מוכן לשמוע סיפור המעורר בעיה קשה באתיקה אקדמית וגם לפעול בתגובה. כדרכי, השבתי לו בחיוב. הוא הזמין אותי למשרדו, בו הראה לי העתקים של שני ספרים. האחד היה עבודת דוקטור שנכתבה שנים קודם לכן באוניברסיטה ידועה, טובה ומיוחדת, בארצות הברית. השני היה ספר שנכתב קודם לכן, ברוסית, מאחורי מסך הברזל. בשני הספרים היו מסומנים קטעים רבים. עמיתי המלומד, הקורא רוסית, טען שעבודת הדוקטור כוללת קטעים רבים שהועתקו ותורגמו מן הספר שהופיע קודם לכן ברוסית. אינני קורא רוסית, אבל סמכתי לחלוטין על ידיעותיו ועל יושרו של עמיתי. היה עליי להודות, כי לפנינו גילוי של גניבה ספרותית ושל קבלת תואר דוקטור במרמה, אם גם בזמן אחר ובמקום אחר. כיוון שמחבר אותה עבודת דוקטור היה חבר הסגל האקדמי הבכיר של אוניברסיטת תל-אביב, היה צורך לנקוט עמדה.

משכבר הימים אני נאמן לנורמה האתית הדורשת, נוכח תקלה או עבירה, לפעול לתיקון המעוות. בקשתי, אפוא, פגישה עם הרקטור (לא אותו הרקטור), שהתמצא היטב בתחום בו נכתבו שני הספרים האמורים, למרות שמקצועו האקדמי היה אחר לגמרי. הרקטור הקשיב לטענותיי, קיבל ממני את הראיות שנתן לי עמיתי, והבטיח להיכנס לעבי הקורה.

הפגישה שלנו היתה לפני החופשה השנתית. בתום החופשה הוא סיפר לי כי במהלך הקיץ ביקר באותה אוניברסיטה, העלה את הסיפור בפני אחד מראשיה וקיבל הסבר שתופעה כזו כבר לא יכולה לקרות שם יותר, עקב הסדרים שהונהגו מאז באותה אוניברסיטה. אפשר להבין את התגובה של אותה אוניברסיטה: הם לא מצאו טעם לעסוק בפרשה משנים עברו, אבל מצאו טעם לדאוג לכך שפרשות דומות לא יתרחשו. ועם זאת, דומה שבהסדרים לא די. טיפוח האתיקה לא נעשה באופן השלם כאשר מציבים מכשולים בדרך הרעה. הטיפוח הוא טוב יותר, מכל בחינה, כשמחנכים את הסטודנטים כלל לא לעלות על הדרך הרעה, בין אם ממתין להם עליה מכשול לא עביר ובין אם לאו.

ומה יתרחש אצלנו? הנה איש סגל בכיר, בעל קביעות, שעבודת הדוקטור שלו נגועה בפגמים אתיים חמורים. הרקטור לא היה איש בשורה וככל הידוע לנו לא נקף אצבע.

לקח: אני מבין את הקושי בעריכת בירור נוקב, שנים לאחר מעשה, את הקושי בהתרת חוזה קביעות וכדומה. ועם זאת, אני לא יכול להצדיק את השתיקה. ניתן היה לפרסם הודעה, בלי לנקוב בשמות, שהיה בה סיפור המעשה בקווים כלליים, ניתוח אתי קצר שלו והדגשה של ההתנהגות הראוייה. "תיקון המעוות" הוא לאו דווקא פעולה משמעתית (או חמורה יותר). חלק מן "המעוות" הוא השתיקה. "חלק מ"תיקון המעוות" הוא הפרת השתיקה, בתגובה אתית, חינוכית.

ד

אני זוכר את הפעם הראשונה בה עלתה על הפרק האפשרות לכונן באוניברסיטה ועדת אתיקה. הוזמנתי לפגישה לא פורמלית של חברי סגל בכירים. היו שם כעשרה חברים. התבקשנו להביע את דעתנו על האפשרות לכונן ועדת אתיקה. שניים מן הנוכחים היו בעד. גם אני הייתי בעד. אני זוכר שהעליתי כמה דוגמאות. אחת מהן היתה סוגיית ההטרדה המינית. עדיין לא היה חוק האוסר עליה ואפילו המודעות לאופי השלילי של ההטרדה לא היתה רווחת. אחד המשתתפים זלזל בעיסוק בתופעה הזאת, במילים שאני זוכר: "בכל מקום שיש בו גם גברים וגם נשים, תהיה הטרדה מינית. ככה זה. אין מה לעשות. לא נורא."

ידעתי לא מעט על הטרדה מינית באוניברסיטה. תלמידה שבאה להתלונן בפניי על חברות שהוטרדו הביעה בשמן סירוב מוחלט לפנות אל מנגנון המשמעת של הסגל האקדמי, כדי שהמוטרדות לא תמצאנה את עצמן בעימות ישיר עם המטרידים. בהתאם לאותה נורמה בדבר החובה לפעול "לתיקון המעוות", הצעתי לה שתאסוף נתונים כלליים בדבר הטרדה מינית באוניברסיטה. היא  הסכימה וגם חזרה אליי עד מהרה. התגלו לנו עבודה סמינריונית ועבודת מ"א שסקרו את תופעת ההטרדה המינית בחלקים מסויימים של האוניברסיטה. הממצאים הדהימו אותי. אמנם הטרדה פיסית היתה נדירה, אבל לחצים ואיומים אקדמיים שהיתה בהם הטרדה מינית התגלו כרווחים למדי.

חשבתי, אפוא, שראוי לכונן ועדת אתיקה שתעסוק, בין השאר, בחינוך לביעור ההטרדה המינית על כל צורותיה. האמנתי שניתן לחנך, שניתן לבער, שניתן לתקן את המעוות. רוב הנוכחים חשבו שאין צורך בוועדת אתיקה. במועד מאוחר יותר, כך שמעתי, הוזמנו לרקטור כמעט כל המשתתפים בישיבה הלא-פורמלית. הישיבה אצל הרקטור הסתכמה בהחלטה שאין צורך בוועדת אתיקה באוניברסיטה…

לקח: יכולנו להקדים את הטיפול המשפטי בהטרדה מינית, במתכונת המקובלת כיום, לפטור את עצמנו במידה רבה מן הסנקציות של העולם הפלילי ושל העולם המשמעתי על ידי הטיפוח החינוכי של עולם האתיקה. החמצנו את ההזדמנות הזאת. ההטרדה המינית לא נעלמה מחיי האוניברסיטה ועל החינוך להתנהגות ראוייה הופקדה המערכת המאיימת והמענישה שכוח ההפחדה שלה אינו מבוטל, אבל כוח השכנוע שלה וכוח החינוך שלה דלים.

לקח נוסף: עד היום אין ועדת אתיקה אקדמית באוניברסיטת תל-אביב וגם לא בכמה אוניברסיטאות ומכללות אחרות. העיסוק באתיקה העמיד אותי לא פעם נוכח התופעה של התנגדות פשטנית לעצם הכניסה של ארגון לעולם האתיקה. ארגון אחראי יודע להתגבר על הרתיעה מפני הסדר האתי. המוסדות האקדמיים היו צריכים להיות מופת בעניין זה.

ה

חוקרים צעירים רבים נהנו מ"מלגת אלון" שהמדינה מעניקה לעידוד ההצטיינות המחקרית. החוקר שהגיע אליי זכה ב"מלגת אלון" בדרגה אוניברסיטאית בכירה, שהעידה על ההצטיינות המיוחדת שלו. הסיפור שבא לספר לי היה עצוב.

במסגרת המאמץ המקובל למימון המחקר, הוא הגיש הצעת מחקר לגוף מימון ממלכתי ידוע. ההצעה כללה תיאור של מחקר מצויין, מקורי ומבטיח. על כך אין עוררין. הצעת המחקר כללה סקירת ספרות, שהיא הרקע למחקר המוצע. הסקירה הזאת כללה משפטים שלמים שהועתקו מעבודתו של חוקר מסויים, בחו"ל. החוקר יכול היה לנסח מחדש כל משפט כזה, מבלי לפגוע בתוכן ומבלי להסתכן בהעתקה מילולית. הוא יכול היה להביא את המשפטים הללו כציטוטים. מתוך קלות דעת סתמית הוא לא עשה זאת. החידוש שבמחקר היה בראש מעייניו, השאר היה עול שצריך להיפטר ממנו במהירות.

הצעת המחקר נשלחה לבדיקה. אחד הבודקים היה החוקר שמעבודתו הועתקו המשפטים האמורים. חוות דעתו כללה תלונה חריפה על ההעתקה, למרות שהמדובר בסקירה ולא בחידוש. בתגובה, גוף המימון הממלכתי פסל את ההצעה וגם ענש את החוקר: נאסר עליו להגיש הצעות מחקר לאותו גוף במשך כמה שנים.

באוניברסיטה התקיים באותה שעה הליך למתן קביעות לאותו חוקר. היה מי שדרש לא להעניק לו קביעות, ובכך להפסיק את עבודתו באוניברסיטה. הוא בא לבקש את עזרתי, לא כמי שמצדיק את מה שעשה, אלא כמי שמבקש על נפשו המקצועית.

ניסיתי לעזור לו. כתבתי מכתב שנועד להצדיק את המשך העסקתו באוניברסיטה. עוד נורמה אתית שאני נאמן לה כל השנים מתגלמת בביטוי הקדמון "מודה ועוזב ירוחם", במיוחד כשהמדובר בעבירה שאין בה חומרה. העבירה של החוקר היתה עבירה, בלי ספק. לא ראוי להעתיק. אפשר להביא דברים בשם אומרם ואפשר לנסח את הדברים אחרת. ועם זאת, המדובר בהצעת מחקר שראו אותה אנשים בודדים, המדובר בסקירת הספרות ולא בהצעת החידוש, המדובר בעבירה שאין בה חומרה. החוקר עצמו היה בגדר "מודה", בלי ספק, והדעת נתנה שהיה גם בגדר "עוזב", שלא יחזור שוב על המעשה המוטעה, הלא ראוי. אפשר היה לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו. ראוי היה לעשות כך. הפסקת עבודתו באוניברסיטה היתה לא מידתית. המכתב שלי ומכתבים דומים לא עזרו לו. עבודתו באוניברסיטה הופסקה. הקריירה שלו נפגעה.

הרקטור שהיה מעורב בהפסקת עבודתו של חוקר מצטיין זה באוניברסיטה הוא אותו רקטור שהחליט לא לנקוף אצבע בדבר חבר סגל בכיר שחלקים נכבדים בעבודת הדוקטור שלו הועתקו מספר שהופיע קודם לכן במקום אחר, רחוק מעיני הבריות.

לקח: לטעמי, בכל מקום שיש בו יסוד מוצק לראות אדם כמי שחטא, אבל לאחר מכן נעשה "מודה ועוזב", יש לפעול בהתאם לנורמה האתית של "מודה ועוזב ירוחם". התנהגות אחרת היא בגדר צדקנות.

לקח נוסף: כאשר אותה אוניברסיטה, באותה תקופה, מגלה יחס מחמיר קיצוני בעניין כלשהו, מצד אחד, ויחס מקל קיצוני בעניין חמור הרבה יותר, מצד שני, אין מנוס מביקורת חריפה על חוסר העקביות שלה. צירוף תגובות כזה הוא בניגוד לצדק הטבעי. ההסבר הטוב ביותר שלו יהיה במונחי שיקולים זרים, פוליטיקה ארגונית האוכלת באוניברסיטה ובאתיקה שלה בכל פה.

ו

היתה תקופה שבה חברי סנאט האוניברסיטה, שהיו כלל הפרופסורים מן המניין ונציגים אחדים של בעלי דרגות אחרות, היו מקבלים הודעה מפורטת על כל מי שעמד להיות חבר חדש בסנאט, הווה אומר, בדרך כלל, מי שעמד לעלות לדרגת פרופסור מן המניין, ולעתים רחוקות, מי שהתמנה היישר לדרגה זו. ההודעה כללה את מהלך החיים ורשימת הפרסומים של החבר החדש. חברי הסנאט יכללו לערער על ההחלטה להעלות מישהו לדרגת פרופסור מן המניין או למנות אותו לדרגה כזו, אבל בדרך כלל לא היה מקום לערעור כזה וההמתנה לסיום תקופת השבועות שבמהלכם אפשר היה להגיש ערעור היתה המתנה פורמלית, טקסית.

לימים, כדי לחסוך נייר, שלחו את חבילות הנתונים האקדמיים הללו רק למי שרצה בהן. אני תמיד רציתי בהן, מפני שלעתים קרובות יכולתי ללמוד מהן משהו מעניין ואולי אף חשוב על המתרחש בסביבה האקדמית שלי.

יום אחד עלעלתי ברשימת הפרסומים של אחד מעמיתי, שהיה אמור לעלות לדרגת פרופסור מן המניין, ועד מהרה לא האמנתי למראה עיניי. בצד שמו של כל מאמר המופיע ברשימה כזאת אמורים להופיע שמות המחברים שלו: בעל הרשימה לבדו, אם כתב את המאמר ללא שותפים; הוא וכל שותפיו, אם לא כתב את המאמר לבדו, אלא יחד עם שותפים. באותה רשימה ראיתי כמה מאמרים שהופיעו בה כאילו בעל הרשימה כתב אותם לבדו, שעה שלאמיתו של דבר הוא לא כתב אותם לבדו. הכרתי היטב את המאמרים ואת המחבר הנוסף של כל אחד מהם: אני עצמי… היו ברשימת הפרסומים ההיא עוד תופעות מן המשפחה הזאת, אבל אניח להן כאן.

האחראי על הליכי המינויים שכרוכה בהם הצטרפות לסנאט הוא רקטור האוניברסיטה. כתבתי, אפוא, מכתב לרקטור (לא זה משום סיפור קודם. אחר לגמרי). כתבתי לו שאני לא מערער על העליה לדרגת פרופסור מן המניין, אבל לא ייתכן להשלים עם הפצת רשימת פרסומים מזוייפת, בה מאמר שכתבתי עם פלוני מתואר כמאמר שהוא כתב לבדו. דרשתי שרשימת הפרסומים תתוקן ותישלח מחדש עם התנצלות מתאימה לכל מי שקיבל אותה עד אותו יום. הקורא הרגיש כבר יכול לנחש מה היתה תגובת הרקטור. סירוב מוחלט למלא את בקשתי.

בלית ברירה, ערערתי על ההעלאה בדרגה, כדי לאלץ את הרקטור לנהוג על פי התקנון, הווה אומר, להזמין אותי, לשמוע את טענותיי, לשקול אותן ולהחליט על גורל הערעור. הרקטור יכול היה להיענות לבקשתי לתקן את רשימת הפרסומים ולהפיץ אותה מחדש. הוא ידע שאם יעשה זאת, אוותר על הערעור, אבל לא עלה על דעתו לנהוג כך. רשימת פרסומים מזוייפת, בכניסה לסנאט, לא גרמה לו לחשוב על אתיקה אקדמית. הוא שב והפציר בי לוותר על הערעור, שעה ששב וסירב להפיץ רשימת פרסומים מתוקנת.

בלית ברירה, הזמין אותי, שמע את טענותיי והחליט לדחות את ערעורי. במכתב ששלח לי כתב שיש דרכים שונות לרישום מחברי המאמרים ברשימות פרסומים. וחידוש גדול חידש בזה, בעולם האתיקה האקדמית: מותר לזייף. לימים נודע לי שהשיקולים של הרקטור היו נעוצים בפוליטיקה ארגונית.

לקח: באין אתיקה אקדמית ברורה, באין חינוך לאתיקה אקדמית, באין נאמנות כללית לאתיקה האקדמית, התנהגות נלוזה עלולה לצוץ בכל מקום, בכל שעה, לכל מטרה.

ז

האתיקה של ארגון היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראוייה של חברי הארגון, בכל מעגלי הפעילות שלהם בארגון, לעתים גם מעבר למעגלים אלה. אתיקה אקדמית היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראוייה של הפעילים באקדמיה, בתור שכאלה – חברי הסגל האקדמי, חברי הסגל המינהלי, תלמידי מחקר, סטודנטים אחרים.

ארגון אחראי אמור לטפח את האתיקה שלו. אוניברסיטה אמורה לטפח את האתיקה של עצמה, בראש ובראשונה את האתיקה של הסגל האקדמי שלה. כשהיא לא עושה זאת בכלל או עושה זאת רק לעתים רחוקות ובפינות נידחות, רווחת בה אווירה המאפשרות התנהגות קלוקלת, אפילו פוגענית.

רבים מאנשי הסגל של כל אוניברסיטה וכל מכללה אקדמית הם בעלי רגישות חברתית או פוליטית רבה, המביאה אותם להתבטאויות פומביות תכופות. רבים מהם לא יקבלו בשוויון-נפש את התופעה של פוליטיקאי, בממשלה או בכנסת, הרומס את האתיקה המחייבת אותו, רק מפני שנוח לו לעשות זאת. אכן, לא מן הראוי להשלים עם התנהגות נלוזה כזו, אולם מעניין ועצוב לראות עד כמה אותם אנשי סגל נוהגים בדיוק כמו אחרוני הפוליטיקאים, כשהמדובר באתיקה האקדמית המחייבת את עצמם. הדוגמאות שהבאתי כאן לקוחות מאוניברסיטת תל-אביב, אותה אני מכיר היטב מבפנים, אבל במהלך השנים שמעתי סיפורים דומים גם על מוסדות אחרים להשכלה גבוהה, בישראל ומחוצה לה.

הדרך אל האידיאלים של האתיקה האקדמית נפתחת, אפוא, בשני צעדים חשובים: ראשית, "קשוט עצמך תחילה": הדורש רמה אתית גבוהה מזולתו, חייב להיות ולהיראות בעל רמה אתית גבוהה בתחום פעילותו. ושנית, המכשול העיקרי על דרכה של האתיקה הארגונית באקדמיה הוא הפוליטיקה הארגונית באקדמיה. הגיע הזמן שהאתיקה תרסן את הפוליטיקה, בכל מקום, גם באוניברסיטה.

נכתב ע"י פרופ' אסא כשר

כתיבת תגובה