חודש נובמבר 2017, בואכה 2018 ופתאם יש מבול של וידויים והאשמות, סטטוסים ופוסטים של נשים רבות, בעיקר מפורסמות ובכירות שלא שותקות עוד. מספרות על הטרדות מיניות שעברו לפני יותר מעשור או אפילו שני עשורים ע"י בכירים בתקשורת בעיקר. השאלה המתבקשת היא האם פעם היו יותר הטרדות? מחקרים יענו על השאלה הזו (הסטטיסטיקות כרגע אומרות שלא). השאלות, הפחות טריויאליות בעיני כל איש/אשת טיפול או הסברה בנושא הטרדות מיניות, אך אלו נשמעות יותר בקרב הציבור הן: למה חיכית עד עכשיו? מה נזכרת פתאום והיכן היית 20 שנה? ואז מיד עולה ספק בקרב השואליםות- מה יוצא לך מזה שאת עושה לו שיימינג? גם לקוחות שלנו, אפילו כאלו שאני קוראת להם "קהל משוחד" כי הם מדקלמים את התורה שבע"פ ממש יפה כבר שנים, שאלו אותנו השבוע- מה קרה? איך זה קרה שכולן פתאום התעוררו? מה זו תחיית המתים הזו ואיך להתייחס אליה במרחב העבודה למול העובדיםות?
אז החלטנו לעשות סדר קצת ולדבר על התופעה הזו של הגילוי ולמה דווקא עכשיו.
וכדי להבין זאת, חייבים להבין את המניע של מטרידיםות מינית… הטרדה מינית היא ביטוי של כח, אדנות, היא פריבילגיה של מי שיכולת הדיכוי בידו. מאזן הכוחות במשך שנים רבות, בעיקר בתחומים מסוימים היה כזה שגברים (בעיקר לבנים) שלטו והביאו את החברים שלהם שישלטו יחד איתם, ודיברו את השפה שלהם, גם במרחב העבודה מן הסתם. מרחבים שנשים היו מודרות מהם במשך זמן רב, ואם היו שם, אז בתפקידים מינוריים או ככלי שרת בידי מי שהשררה אצלו. ואז התפתחנו קצת, ונשים העזו להיכנס לעולם הגברי, שהשפה לא השתנתה בו. לא הלשונית ולא התרבותית. ונשים, שרצו מאד להיכנס לעולם הזה הסכימו לקבל את השפה. ושפה, כידוע מבנה מציאות…
והמציאות הזו, איך נאמר בלשון עדינה, לא יכולה להחזיק מעמד זמן רב… כי ככה זה כשמאזן הכוחות אינו שווה. ואכן, חבורת נשים אמיצה ואופטימית במיוחד דחפה לחוקק חוק שמטרתו היתה להעלות למודעות את המציאות העגומה והלא שוויונית הזו ולתקנה לאלתר. כך ניתן ללמוד מדברי ההסבר לחוק את כוונת המחוקק בחוק למניעת הטרדה מינית (גרסא מורחבת להלן):
"הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבוד העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר ע"י התייחסות אל האדם כאובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ובמיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן"
ומאז 1998, כללי המשחק השתנו. ויהא המשחק טוב ככל שיהא, זה לא מספיק רק לכתוב הוראות ולהפיץ את המשחק החדש. יש לעשות עבודת הטמעה שגם היא לא פשוטה… באמת חלק מתקנות החוק הן שכל מעסיק במקום עבודה חייב לאפשר לעובדיםות הדרכות בנושא. יש לזכור, שהעלאת המודעות היא עסק מאוד איטי, ושינוי לוקח זמן. 19 שנה מאז שהחוק נחקק, אנחנו מלוות ארגונים בתחום מעל עשור ועדיין נתקלות בלא מעט מקרים של הטרדות מיניות בכל המגזרים. אבל לא שם הבעיה. באמת שלא על זה מלינות כל הנשים הללו שהתעוררו פתאום.
אז על מה להלין ומה קרה בעצם? למה עכשיו? מה נזכרו להן כל מיני נשים בדברים שקרו להן לפני 20 שנה ויותר? או כמו שאמר לי מנהל אחד בהדרכה שקיימתי השבוע בחברה גדולה- מה דחוף לכל המפורסמות האלו לעשות שיימינג לגברים המסכנים האלו שפעם היה מותר ומקובל ועכשיו אסור להם? באותו שבוע אף אמרה לי, בעקבות הגל הזה של הגילויים, ממונה מוערכת מאד בעמדה בכירה בחברה שעובדת בה: "את יודעת, ברור שאין אישה שלא חוותה הטרדה מינית פעם בחייה. גם אני, מי לא? והיו בכירים שהיום בפנסיה והטרידו אותי, ואומרת לך שלא אחשוף אותם בעתיד כי זה לא רלוונטי ולא יעזור באמת. אבל, יש הטרדה אחת שעברתי כקצינה בצבא ע"י קצין שעדיין מכהן, ובלי לחשוב פעמיים, חד משמעית, אם הוא יתקדם ומישהו יחליט למנותו לרמטכ"ל למשל, אז גם אני לא אהסס לרגע ומיד אחשוף את מה שהוא עשה לי ולקצינות נוספות שהיו איתי. איך את אומרת? את לא לבד… אז לא הייתי לבד שם"
ולמה לא תשתקי במקרה הזה? שאלתי אותה. מה באמת ההבדל? "כי זה לא ראוי שהוא יעמוד בראש פירמידה כשאמות המידה שלו אינן מוסריות, אינן ערכיות, כאלו שצריכות להיות ללא רבב. כי הוא צריך לשלם על מה שעשה. לא לקבל פרס. ולהיות בעמדה בכירה ומשפיעה זה פרס". אכן.. להיות בעמדה משפיעה זו פריבילגיה, שמי שאינו ראוי לה, אין סיבה שיקבלה.
וזו כל התורה. באמת. על רגל אחת ובצורה מאד פשוטה. כשאת נמצאת בעמדת נחיתות או תחת דיכוי את מוכנה לסבול עד גבול מסוים. ויש ערך לדיבור המשותף ולהבנה שזה לא קורה רק לך. זה קורה גם לאחיותייך. לא בגלל שמגיע להן, כי הן עשו משהו רע, אלא כי הן ואת בעמדת נחיתות. זה נכון, דרך אגב לגבי כל דיכוי. במקרה שלנו נשים היו מדוכאות שנים רבות. ואז המצב השתנה, ויש לנשים דריסת רגל והן צברו כח באותו מרחב של הגברים האלו שעד כה שלטו ביד רמה במרחב ההוא. אך השפה לא השתנתה, לפיכך גם המציאות. ומדוכא/ת יהיה מוכן לספוג עלבונות, ביזוי, השפלה, אלימות רק עד גבול מסוים ואז לא ישתוק עוד. במקרה של הטרדות מיניות לא תשתוק עוד. מה שנקרא, לא לעולם חוסן.
חשוב להבין, שכמו בכל דיכוי, ישנו שלב שבו הצד החלש מרגיש שהגיעו מים עד נפש ואין מה להפסיד עוד… אנחנו בדיוק בשלב הזה כרגע… נשים הגיעו לעמדות כח, אף על פי ולמרות. מגרש המשחקים הזה, הוא עדיין כזה שהשפה בו היא בוטה, משפילה מחפיצה ומטרידה לא מעט. נכון, יש מקומות שהמציאות שם השתנתה לגמרי וכללי המשחק החדש הופנמו, הוטמעו, הובנו. בכל זאת, עברו 19 שנה. ויש כאלו, למרבה השמחה, שתמיד היה שם שוויוני ולכן לא יבינו על מה מדובר, ולא אליהם מכוון הפוסט הזה. מה שקורה בימים אלו, כל הגילויים הללו מתאפשרים כי מאזן הכוחות משתנה סופסוף והנשים הללו, הבכירות, המשפיעות, אין להן מה להפסיד עוד, מצד אחד, ומאידך, היה ברור שאי אפשר לסבול עוד, כי לעולם, וזוהי כרוניקה ידועה מראש, לעולם כאמור, מי שתחת דיכוי ירים בסופו של דבר את ראשו/ה ולא יסכים עוד לבריונות ולתוקפנות. הטרדה מינית היא ביטוי של תוקפנות כלפי חלש. חלשה.
אז מה עושים עכשיו? "איך מתקדמים מכאן?" "מה הן רוצות בעצם?" כי גם את זה שמעתי השבוע בקבוצת מנהלים שהעברתי בה הדרכה בנושא. ובאורח פלא, גם לזה יש תשובה מאד פשוטה. חלק מהיכולת של אדם לעשות שינוי הוא ההכרה שיש בעיה. ההבנה שמה שהיה מותר, נורמטיבי ומקובל בעבר, הוא אסור, לא הגיוני ולא ראוי עוד בימינו. זוהי הבנה קריטית, חשובה ונדרשת. ואחרי שזה הובן, יסייע להודות באשמה אם זה מה שנהגת לעשות בעבר, ליטול אשמה חלקית אם היית עד להתנהגות כזו ולא עשית כלום/לא דיווחת על כך/לא הפסקת אותה, או להפגין סולידריות כלפי מי שזה קרה לה ולא להטיל ספק במניעי הגילוי אחרי 20 שנה נניח. השלב הבא הוא לקחת אחריות ובטח לא להכחיש.
הבעיה המרכזית בעיניי לפחות בכל האירועים האחרונים שאנו עדיםות להם לאחרונה היא העובדה שאלו שמואשמים בהטרדה מינית מכחישים את התנהגותם, למרות שיש צילומים, הקלטות וקטעי וידאו שמעידים אחרת לגמרי. אף אחד לא יוכל לטעון שמה שרואות עינינו ושומעות אוזנינו הוא פרי הדמיון שלנו בלבד. היה ראוי יותר והגיוני יותר (וקצת פחות פאטתי אפילו) אילו היו עומדים אותם גברים שעשו, והיו חלק מתרבות של דיכוי וביזוי במשך שנים, ויאמרו בריש גלי: "העדויות על הטרדות מיניות מצידי הן נכונות. ניצלתי את מעמדי ואת העובדה שהייתי בעמדה כזו או אחרת כדי להשיג תהילה וכו'. אני מתנצל שנהגתי כך. זו היתה רוח התקופה, ועכשיו אני משנה את דרכיי". נכון פשוט? זה הכל… הכרה. הודאה. לקיחת אחריות. חרטה. וזה מה שיביא למחילה וכפרה, באמת. זו גם הדרך היחידה, דרך אגב, שמביאה לשינוי אמיתי. ובאמת לסיום, הידיעה הזו שלא לעולם חוסן, היא בהחלט ידיעה מרגיעה. תודו. לא?!?
חגית דניאל,
יועצת ארגונית ושותפה בדניאל בית של ייעוץ ופ"א
