קורונה, תרבות מכבדת והיעדר מנגנון ריסון פנימי/חגית דניאל

אז גם לי יש איזה שני גרוש וחצי שיש לי לתת בענין הקורונה, הבידוד וכל מה שקורה לנו בעולם עכשיו… מתארת לעצמי שאני כנראה לא מחדשת כלום, אבל כמו תמיד, שמחה להאיר עם זרקור על סיטואציות שרק א.נשים קטנוניים כמוני, עם רגישות יתר לשפה המדוברת, הכתובה, המילולית, ההתנהגותית והחזותית, שמים.ות לב אליהם…

מכירים.ות את זה שגרים ביישוב קטן שנמצא בתוך מועצה קטנה בלב הארץ? לא משנה אם אתם.ן לא, תדמיינו שכן.. בכל אופן, אז למקום הזה, הקורונה הגיעה יותר מהר משחשבו. אחד התושבים חזר ממדינה שלא השתלטה על הנגיף והפיץ את הנגיף לכל עבר, ללא כוונה תחילה או כוונה רעה כמובן, אבל זה יצר פאניקה ושיח. זה גם הדביק עוד 2 א.נשים. אחד מהם קטין. בהחלט לא נעים, עד כדי מטריד אפילו. השיח הקשה מצד אחד היה על "איך הוא מעז?" "ולמה הוא לא מתחשב?" "ועכשיו בי"ס שלם נכנס לבידוד בגללו" "אילו היה אומר את האמת לגבי מצבו, אילו היה נשאר בבית ולא מסתובב בכל מקום סמוך ממש לחזרתו ואילו.. ואילו.. ואילו…" ומצד שני, "איך יכול היה לדעת? זה לא שההוראה היתה ברורה", "מה רציתם? שיכניס את עצמו לבידוד גם כשהוא לא סובל מתסמינים?" "אתם מכירים מישהו שבדיעה צלולה יאשפז את עצמו אם הוא לא מרגיש חולה, מת? גמור? הרי רק בביה"ח הוא יכול לחטוף משהו קטלני" ועוד כהנה וכהנה דברים שנאמרו. הכל נכון, דרך אגב…

מי שמכיר.ה את החברה שלנו, יודע, שחלק נכבד מהיומיום של הצוות שלנו הוא בירורים של הטרדות מיניות, התנכלויות בעבודה, התעמרויות והתנהגות בלתי אתית על כל רבדיה… אנחנו בודקים.ות, מבררים.ות ומנסים.ות להגיע לחקר האמת. כשאנחנו עושות הכשרות לממונות.ים למניעת הטרדה מינית משפטי המפתח שלנו הם תמיד: "קחו בחשבון שכמעט אף פעם לא מדובר בנבל גמור ויונה צחורה"… ולמה אנחנו אומרות את זה, בטח תשאלו? כי המציאות מורכבת ועגולה. היא  לא דיכוטומית. יש בה גוונים לרוב והיא אפורה מאד מאד. וכשהמציאות מורכבת ולא חד משמעית, זה מחייב אותנו, כפרטים שמתהלכים בה, להיות ברורים.ות יותר, רגישים.ות יותר, מתחשבים.ות יותר גם זה בזה וגם בסביבה.

האופן שבו אנחנו מגיבים.ות למגיפת הקורונה הוא בעיניי סימפטום בלבד. אני רואה את התגובות הללו כשאני מלווה ארגונים בבירורים שאני עושה. כשאני עושה הדרכות בארגונים ונותנת דוגמאות של התנהגות לא ראויה ולא מכבדת, מיד הראשים מהנהנים בהסכמה, כי הכתובת תמיד על הקיר. לפעמים, אנחנו עוצמים עיניים, ובוחרים לא לראות את הסימנים, כי בינינו, כמה אפשר להיות חשופים כל הזמן? אבל זה תמיד שם… זה מאד קל לזהות את התסמינים ואת ההערות וגם את התגובות שאחרי. טוב, פוסט מורטום זו לא חוכמה, זה קל (סליחה, קללללל), זה חוכמת הבדיעבד וזה לא באמת עוזר לרובנו.

בדחילו וברחימו, אני מבקשת במאמר זה לזהות את הקווים המקבילים בין תרבות מכבדת בארגונים לתרבות מכבדת בקהילה, בין הטרדות להתנהגות לא מכבדת בכל מרחב שהוא והקורונה שנפל עלינו לאחרונה הוא ממש סמפטום לזיהוי התבנית הלקויה הזו שאנחנו לא רואים.ות אותה כמעט לעולם. ומה באמת אפשר לעשות כדי שזה ייפסק?

"מה את.ה עושה מזה ענין? לא צריך לצאת מפרופורציות, מה כבר  בסה"כ אמרתי/ כתבתי/ שלחתי/ עשיתי/ הפצתי?"

בטח שמעתם.ן את אחד המשפטים האלו לפחות פעם אחת בחייכם.ן… אני שומעת אותם רבות מ[1]נילונים שאני פוגשת בבירורים. אני גם שומעת אותם בהדרכות על יצירת תרבות מכבדת שאני עושה בארגונים: "רגע, לא הבנתי, זה פלילי? זו עבירה על החוק? נכון שלא עברתי על איזה נוהל או תקנה? אז מה הבעיה?" מה באמת הבעיה? הבעיה היא שבהיעדר מנגנון ריסון פנימי (אישי או קולקטיבי), אנחנו נזקקים.ות כקהילה, כארגון, כחברים.ות המשתייכים.ות לאותה קבוצה להחמיר בחוקים ובגזירות שונות. אנחנו מחילים על עצמנו תקנות ורגולציות שידוע לנו שיהיה לנו קשה לעמוד בהן, לעיתים הם מהווים אפילו אתגרים עד כדי בלתי אפשריים, אבל אין לנו ברירה כי אם לא נעשה זאת, אז במדרון החלקלק הזה של ההתנהגויות הלא ראויות והבלתי אתיות יראה את פרצופו "הַמִּטְעָן הַמּוּסָרִי הַנָּמוּךְ" במלוא הדרו ותפארתו…

ומטען מוסרי נמוך, גבירותיי ורבותיי, מפסיק רק כשמפסיקים אותו/ה באופן חיצוני, אקטיבי וברור.. את זה אני יכולה לומר לכם/ן מתוך ניסיון רב שנים… אין למטען מוסרי נמוך שום מנגנון פנימי שאומר לעצמו: "רגע, חזרתי מחו"ל, ממקום שיש סכנת הידבקות קשה. אין לי מושג אם אני עלול/ה להיות מדבק/ת, אבל אני רוצה להיות טוב/ה לסביבה ולכן אני לוקח/ת אחריות ולא יוצא/ת החוצה ליומיים, או אפילו לא מסתובב/ת בכל מקום אפשרי רק מתוך רגש אחריות לאחר.ת" או אולי: "לא בטוח שמה שאני אגיד עכשיו יהיה בהכרח נעים או מתאים לעובד/ת הזה/ו שאני לא כ"כ מכיר/ה, ולכן, אני מעדיפ/ה לשתוק. לא להעיר את ההערה הזו שרציתי לומר".

כשמנגנון הריסון הפנימי עובד באופן תקין, המוח שלנו חושב בתבניות של "נעים/בלתי נעים", "רצוי/בלתי רצוי", "מתחשב באחר.ת ולא "רק אני ואפסותי מעניינים אותי בלבד". כשיש הרבה א/נשים שמתנהלים ביקום באופן ראוי, זה הופך אותנו לחברה שה-DNA שלה הוא ראוי, תקין, נעים, מכבד. כל חברה, דרך אגב… בחברה כזו, גם פרט אחד שהוא "מִּטְעָן מּוּסָרִי נָּמוּךְ" לא יוכל להתנהג באופן שחוצה את הקווים יתר על המידה. למה, תשאלו? כי שם יעשו לו גבולות. שם הגבולות יהיו עוד באפרפרים, לא כשהקווים נחצו והכתובת היתה על הקיר, אך יַבְשָׁה מזמן. עכשיו זה כבר too late. נכון?

"אפשר לחשוב, צוחקים איתך, למה את/ה היסטרי/ת, לא היתה לי שום כוונה רעה, באתי בטוב, זו הפרשנות שלך שהיא בעייתית"

השבוע התקשר אליי ממונה למניעת הטרדה מינית לצורך התייעצות על מקרה שהגיע לשולחנו (כן.. ממונה גבר. יש גם גברים ממונים למניעת הטרדה מינית J). עובד שחזר מחו"ל ושהה בבידוד לפי הוראת משרד הבריאות, יצא מהבידוד, חזר לעבודה ונמאס לו לענות לשאלות 'הנודניקיות', לדבריו, של הקולגות שלו: "איך היה בבידוד, מה עשית כל הזמן, מה היה הכי קשה?" וכו' והחליט 'ללמדם לקח'. בכל פעם שנשאל אחת מהשאלות המעיקות לדבריו, הציע לנשאל/ת: "רוצה נשיקה? אפשר לחבק אותך? אני אגע בך, מי יודע מה ייצא מזה, אולי יהיה לך נעים אפילו? מקסימום תיכנס/י גם את/ה לבידוד ותספר/י לנו איך זה". אז ככה הוא מסתובב בארגון כבר שלושה ימים ומבטיח לפזר נשיקות וחיבוקים לכל מַאן דְּבָעֵי.

עכשיו, ברור לכל אדם בר דעת שהאיש לא מתכוון באמת למה שיוצא מפיו… האמנם?! הבעיה העיקרית בסיפור שלי היא, שאחד הקולגות לא מצא את זה רצוי ואף לא מצחיק, ולא התחשק לו להתבדח, ולו זה היה פחות ברור, אז הוא התלונן אצל הממונה למניעת הטרדה מינית. טען, שהאיש הציע הצעות בעלות אופי מיני, הוא (המתלונן) הראה שאינו מעונין (עיקם את פרצופו פעם אחת, ואמר לו במילים: "המילים האלו שלך לא מתאימות לי, סליחה ששאלתי") והנילון ענה לו: "צוחקים איתך, מה נהיית היסטרי כמו איזה נקבה?" עכשיו ממש עלתה חמתו של המתלונן שטען שהוטרד מינית. הוא ועוד כמה שנכחו ואף להם הוצעו הצעות דומות. הכל בצחוק… שהרי צוחקים איתם…

הנילון בתמורה אמר למנהלת של אותו צוות שהמתלונן עושה מזה ענין. "כולם יודעים שלא התכוונתי", שזה בהומור, זה הכל בצחוק, ובכלל, "כבר אי אפשר להגיד לאף אחד כלום היום. אי אפשר לצחוק עם אף אחד כבר, כולם נהיו ככ רגישים ורגישות", במקום שייקחו בפרופורציות את המציאות – "אנשים מתים מהנגיף, מגיפה משתוללת בעולם, יש רעב באפריקה, אין לנו ממשלה כבר כמעט שנה, ואני הפכתי להיות אויב העם. מתייחסים אליי כאל פושע נאלח ממש". המנהלת ביקשה ממנו לבקש סליחה ולסיים את הענין. ולממונה למניעת הטרדה מינית אמרה: "נמאס לי מהגנון הזה, תכל'ס". והממונה למניעת הטרדה מינית שואל אותי – אז מה עושים?? איך מתייחסים לסערה בכוס המים הזו? בייחוד עכשיו שאנחנו מתמודדים עם כ"כ הרבה בעיות ארגוניות בעקבות משבר הקורונה הזה…

עכשיו, תראו, ברור שיש לי תשובה לשאלה מה עושים (בגדול, לא מתעלמים, גם אם זה בצחוק…) וזו רק דוגמא אחת זניחה ופשוטה לכאורה, אבל יש לי כמוה עוד עשרות. הרבה יותר מדי "קומיקאים" שבסה"כ "אמרו משהו בצחוק. אפשר לחשוב… איזה נזק נעשה כבר? מה הם כבר אמרו? לא התכוונו כלל, ולא צריך לעשות ענין מכל שטות…" נכון, בגדול, לא צריך. אבל, אילו מנגנון הריסון הפנימי של אותו נילון היה תקין, ואילו המנהלת היתה מתייחסת בחומרה לכל התנהגות שנובעת מחוסר התחשבות ומבינה שהיא פוגעת בלכידות הצוות שלה ובתחושת ה-well being  שלהם/ן ואילו היה ברור שיש דברים שלא אומרים לכל אחד/ת, שיש דברים שלא עושים עם כל אחד/ת, ושגם אם אנחנו מאד מצחיקים/ות (את עצמנו), לא בטוח שזה מצחיק אחרים/ות, דיינו.

כללי האצבע שלי כשמדובר בהתבדחויות הם מאד ברורים- א. אני לא קומיקאית. ב. כשזה בא על חשבון מישהו/י אחר/ת, זה לא מצחיק, גם אם את/ה קומיקאי/ת. ג. כשהעלבתי מישהו, חציתי את הגבול מזמן כבר ד. ראוי בוודאי ובוודאי שאבקש סליחה ואף אקח בחשבון שיש השלכות למעשיי, מילותיי, התנהגותי. כמו כל דבר אחר שאני עושה בחיים. יש לו השפעה מכרעת על הסביבה, הפרטית, הקהילתית וסביבת העבודה שלי.

אנחנו לא לבד ביקום הזה. אנחנו לא לבד במרחב העבודה. לאינטראקציות שיש לנו מול א/נשים, קולגות, חברים/ות, כפופים/ות, לקוחות וכו' יש השפעה מרחיקת לכת. אנחנו חייבים/ות לקחת אחריות על מעשינו ולהבין שלמילים יש משמעות, כמו למעשים שאנו עושים.ות. מילים=התנהגות בעצם… כשאני מסתובבת במרחב תוך ידיעה שאני עלולה לפגוע באחרים/ות מכל סיבה שהיא, זה פשוט יחזור אליי בחזרה. כשאני מדברת באופן לא ראוי ולא לוקחת אחריות על מעשיי, ברור שמישהו אחר עלול להיפגע מזה, אך יש לזכור שלבסוף, זה אף יחזור אליי. גם אני אפגע מזה בסופו של ענין.

"הכריחו אותי לעבוד מהבית, אז שלא יתלוננו שאני יושב עם בוקסר בסלון. שיתמודדו. לא גנבתי כלום מאף אחד. הכל שלי. אפשר לחשוב שהיא לא ראתה גוף של גבר בחיים, עוד איזה חמוצה, יאללה שתתקדם"

טוב, זו באמת מציאות שלא חשבנו שנצטרך להתמודד איתה (כ"כ מהר, זא אומרת…). כולנו יודעים.ות שהמדיה הדיגיטלית חדרה באופן מאד בוטה לחיי העבודה שלנו, וכמעט בלתי אפשרי להפריד בין החיים הפרטיים לחיי העבודה. (הודעות חשובות בווטסאפ, פתיחת קבוצות להודעות חשובות במדיה הזו, שליחת מיילים בכל שעה ובכל זמן, תוך ציפייה שנהיה זמינים.ות גם לא בשעות העבודה, פגישות סקייפ, זום, webex עם קולגות מחו"ל, חברויות בפייסבוק, עוקבים באינסטוש וכו וכו) ובאמת יש תאוריות שלמות על [2]WLB. היום בעידן משבר הקורונה, זה כמעט מצחיק לדבר על WLB, כי רב המשק עובר/עבר כבר לעבודה מהבית ורוב העבודה מול הקולגות שלנו נעשית דרך המדיה הדיגיטלית בשל האילוץ הזה.

ובחזרה לסיפור המעשה, מדובר בעובד שנאלץ לעבוד מהבית במסגרת התקנות האחרונות. שיחת הזום האחרונה עם הצוות שלו התקיימה בשעה 9:00 בבוקר. בד"כ, העובדים בצוות הזה מגיעים לעבודה בשעה 10:00. הוא ישב בסלון ביתו עם בוקסר בלבד, בישיבת צוות שהתנהלה במשך 20 דק. בתום הישיבה, המנהל שלו התקשר אליו וביקש ממנו שלהבא ילבש חולצה בזמן ישיבות. כששאל את המנהל מה הבעיה בדיוק, המנהל ענה לו כי לאחת מעובדות הצוות זה מאד הפריע, ואז הוא כעס ואמר את מה שאמר, כאמור[3].

תראו,  מצד אחד, באמת הכריחו את העובד הזה להתחיל את יום העבודה שעה קודם, ובאמת קשה מאד ליצור גבולות כשהכל מטושטש, ולכאורה, צריך להתעסק בעיקר ולא בטפל, קרי, בואו נעשה את העבודה שלנו ונהיה ענייניים, וגם, בל נשכח שעכשיו מדובר בעת משבר, ומזל שיש עבודה, אז למה להיות קטנוניים ולהתמקד בלבוש/חוסר לבוש של עובד זה או אחר?

מאידך, זה לא משנה איפה אנחנו עובדים.ות, וזה לא משנה מתי והאם זה מחוץ למשרד, בבית מלון או אצלנו בבית. יש כללי התנהגות שלא חורגים מהם, גם כשאנחנו נאלצים להתנהל במתכונת חירום או במתכונת יציאה מחוץ לקופסא. מה ששומר עלינו כחברה מתוקנת, כארגון עם ערכים או כקבוצה שלא זקוקה לשוט בדמות חוקים ואיסורים הוא ההבנה שלנו שתרבות מכבדת היא לא טפל. היא לא התפאורה שמאפשרת (או לא) את קיום העבודה התקין. כשאנחנו לא מתחשבים.ות זה בזה, כשאנחנו מתעלמים מכללי התנהגות בסיסיים, מתוקנים והגיוניים, אנחנו מרעידים את אמות הסיפים ואת עמודי התווך שלשמם התכנסנו כדי לעשות את עבודתנו. תרבות לא מכבדת, התנהגות לא מתחשבת, זלזול, יחס מבזה, משפיל בוטה, לא ראוי הם אלו שמונעים באופן ישיר וגס את היכולת שלנו לעבוד באופן מיטבי. זה לא קטנוני לדרוש התחשבות, זה בגדר common sense טבעי שצריך להיות טבוע בכל אחד.ת מאיתנו.

אז מה אפשר לעשות בעצם?

• להציב גבולות עוד כשהדבר עלול לגרום לאי נוחות (מרגישים את זה בשפת גוף, במילים, בתחושות פנימיות)
• לזהות כשמישהו/י עלול/ה להרגיש לא נח (לא כשזה חוצה את הקו)
• להפעיל את שריר הרגישות
• להדליק את הנורה הזאת בראש שמזהירה אותנו לפני חציית קו תרבותי, אמיתי, פיזי, רגשי, מגדרי, לאומי, אישי (אחרי שחצינו את הקו, הכל מצלצל שם עם אורות אדומים וצפצופים באוזניים)
• מרחב עבודה הוא לא בהכרח מתחם העבודה הרגיל והמוכר.
• להתנהג בכל מרחב כאילו זה היה בתוך מתחם העבודה (למשל, שיחות וידאו מקיימים עם בגדים, ממש כמו שהיינו עושים אילו הגענו לעבודה; למשל, ערבי חברה וימי גיבוש, על אף היותם קז'ואליים ומשוחררים, הם עדיין במסגרת העבודה)
• "וכשיש ספק, אין ספק". אם זה לא בטוח, אז בטוח שזה לא…

מאחלת בריאות נפשית ופיזית ותהיו טובים/ות, אמן

הכותבת היא יועצת ארגונית, שותפה בדניאל בית של ייעוץ ופ"א, מסמיכה ממונות.ים למניעת הטרדה מינית, ומעבירה הדרכות למנהלים.ות ועובדים.ות בנושא תרבות מכבדת בארגון, אתיקה, התנכלות תעסוקתית והחוק למניעת הטרדה מינית, ואף משמשת כבודקת חיצונית בבירור מקרי הטרדות מיניות והתנכלויות תעסוקתיות

[1] מי שנגדו/ה הוגשה תלונה

[2] Work Life Balance

[3] "הכריחו אותי לעבוד מהבית, אז שלא יתלוננו שאני יושב עם בוקסר בסלון. שיתמודדו. לא גנבתי כלום מאף אחד. הכל שלי. אפשר לחשוב שהיא לא ראתה גוף של גבר בחיים, עוד איזה חמוצה, יאללה שתתקדם"